העברת הידע – דומניקו ונציאנו, אנדריאה דל קסטאנו.
תקציר הפוסטים הקודמים:
בפוסט הראשון כתבתי על המצאת טכניקת הציור בצבעי שמן כפי שמתאר אותה להפליא ג'ורג'יו ואסארי[1] בספרו "חיי הציירים והפסלים..."[2] בפרק על חייו של אנטונלו דה מסינה,[3] ואסארי מספר כי הממציא הוא צייר פלמי בן המאה ה־15 בשם יאן ואן אייק[4] וכי אנטונלו דה מסינה הוא הצייר האיטלקי שנסע לפגוש את ואן אייק, הביא את הטכניקה לאיטליה וזכה לתהילת עולם.
בפוסט השני כתבתי על חייו של אנטונלו דה מסינה ועל הכבוד שזכה לו עם חזרתו מביקור אצל ואן אייק. לאחר מכן עימתי את העובדות הידועות אל מול הסיפור של ואסארי, והמשכתי בתיאור מסלול חלופי לחניכה של אנטונלו דה מסינה ולקשר שלו לציור הפלמי.
החלק השלישי של סיפורנו מתרחק מסיפור ההמצאה וקשור להעברת הידע על טכניקת הציור בשמן מאנטונלו דה מסינה לציירים אחרים. בפוסט זה אתמקד בהעברת הידע ממסינה אל דומניקו ונציאנו.[5] ובסיפור המשך המופיע בספרו של ואסארי, ולא נותר לתאר אותו אלא כסיפור מתח יוצא דופן.
נחזור לפרקו של ואסארי על חייו של מסינה – ואסארי ממשיך לספר את קורותיו של אנטונלו דה מסינה לאחר הביקור אצל יאן ואן אייק. מסינה הגיע לוונציה, ושם קיבל את פניו בחום רב־הצייר דומניקו ונציאנו. לאחר כמה חודשים שיתף אנטונלו את דומניקו בסוד הטכניקה של הציור בצבעי השמן.
ואסארי סוטה בנקודה זו מן הסיפור המרכזי על אנטונלו דה מסינה ורומז על אירועים עתידיים בחייו של דומניקו. זהו מעין סיפור המשך פתלתל ומוזר הקשור לסוד, לידע שקיבל מאנטונלו ושיתגלה אחר כך בפרק על חייו של דומניקו ונציאנו.
תיאור המפגש והחום האנושי בין דומניקו לאנטונלו יפה מאוד, אך לחלוטין רחוק מן המציאות. על פי הרישומים אנטונלו דה מסינה הגיע לוונציה רק ב־1474, ואילו דומניקו מת כבר ב־1461.
Domenico Veneziano – Andrea del Castagno[6]
ואסארי כותב פרק משותף על חייהם של שני אמנים אלו, וכבר בתחילת הפרק מחבר אותנו לרמז שסיפר עליו בפרק על אנטונלו דה מסינה. ואסארי מספר סיפור על קנאה איומה ונוראה, כמעט בלתי אנושית ושטנית. מייד לאחר מכן הוא מטיל את האשמה בקנאה המטורפת הזו על הצייר אנדריאה דל קסטאנו, וטוען שאומנם הוא היה צייר חשוב וטוב, אבל היה ידוע יותר בשל הטינה והקנאה שרחש לציירים אחרים.
ואסארי מספר על ילדותו של אנדריאה – אביו זנח אותו, והוא גדל אצל דודו כרועה צאן והתגלה במקרה כרשם מוכשר על ידי ברנרדטו דה מדיצ'י,[7] שלקח אותו תחת חסותו.
אנדריאה הקדיש את עצמו ללימוד והראה יכולות גבוהות ברישום, אך פחות ב"צביעה" של עבודותיו. לאחר מכן ואסארי מתאר ציורים של אנדריאה במקומות שונים, ומתעכב על אירוע שקרה בעת שצייר אנדריאה את דמותו של ניקולו דה טולנטינו[8] בכנסיית S. maria del Fiore. תוך כדי העבודה על הציור, כך מתאר ואסארי, עבר נער והזיז או נענע בטעות את הסולם שאנדריאה עמד עליו. בהינף רגע עלתה באנדריאה חמתו "like a bestial man that he was"[9]. הוא ירד מן הסולם והחל לרדוף אחרי הנער מרחק רב. סצנה זו ממשיכה את מלאכת הרמיזות של ואסארי לאורך כל הפרק על דמותו ואישיותו של אנדריאה (עוד רגע אנחנו בסיפור המרכזי).
נקודת המפגש של אנדריאה ודומניקו הייתה בעבודה משותפת עם עוד אמן בשם אלסו באלדובינטי.[10] כל אחד מן האמנים קיבל אזור של הקפלה לביצוע העבודה, וואסארי מציין כי דומניקו הוזמן לפירנצה בזכות הידע שלו בטכניקת הציור בשמן. אנדריאה קינא מאוד ולא היה מרוצה מהזמנתו של דומניקו לביצוע העבודה בקפלה, ועל פי ואסארי הוא כבר תכנן תוכניות זדוניות.
בנקודה זו בסיפורנו ואסארי חש, ככל הנראה בצדק, כי לא הקדיש מספיק זמן בסיפור הפתלתל הזה לדומניקו, והוא כותב על עברו כצייר ועל יצירותיו שזכו להערכה רבה.
בחזרה לסיפור היחסים בין אנדריאה לדומניקו – ואסארי ממשיך ומספר כי אנדריאה, בערמומיותו הרבה, החליט להפוך לחברו הטוב של דומניקו ולהיות לו לחבר לשתייה ולנגינה. וכך דומניקו, מתוך אמונה בחברותם, החליט לשתף וללמד את אנדריאה את שיטת הציור בצבעי שמן.
לקראת סיומו של הפרויקט המיוחד והמשותף גברה קנאתו של אנדריאה בשל המחמאות הרבות שדומניקו זכה להן על ציורו, והוא החליט לסלק את חברו מן הדרך.
בערב קיצי אחד לקח דומניקו את ה־Lute[11] והציע לאנדריאה להצטרף אליו לבילוי. אנדריאה ענה שהחליט להישאר בחדרו כי עליו לרשום כמה דברים, אך למעשה התחבא בפינת רחוב והמתין לדומניקו שעשה את צעדיו חזרה לביתו. אנדריאה שבר את כלי הנגינה של דומניקו והכה אותו בבטנו בכלי מתכתי, ולאחר מכן בחן את מידת הפגיעה בדומניקו, הכה אותו בראשו והשאיר אותו למות בפינת הרחוב.
בינתיים קמה מהומה. המשרתים נשלחו לקרוא לאנדריאה, והוא הגיע בריצה למקום בעודו אוחז בדומניקו וקורא קריאות שבר: Alas my brother Alas my brother". [12]" דומניקו מת בזרועותיו של רוצחו. אנדריאה גילה את סודו הגדול בגיל 71, על ערש דווי.
The Madonna and Child with Saints 1445 Tempera on wood, 209 x 213 cm
Galleria degli Uffizi, Florence.
Andrea del Castagno Portrait of a man 1450 tempra on wood, 54.2 x 40.4 cm. National Gallery of art Washington
כאמור זהו סיפור מתח יפה המסופר באופן מרשים, אך הקשר בינו ובין המציאות רופף ביותר. ב־1862 מלומד בשם גייטנו מילאנזי[13] פרסם מאמר בשם "בדיקת הסיפור של ואסארי על מותו של דומניקו ונציאנו", והעובדות שאסף מספרות סיפור אחר לגמרי.
1. אנדריאה דל קסטאנו נקבר באוגוסט 1457, ואילו דומניקו ונציאנו מת ב־1461.
2. מילאנזי מצא תיעוד מ־1448 על רצח של צייר בשם דומניקו די מתיאו שמת בעקבות תקיפה אלימה.
אם כן, מהו המקור לסיפורו של ואסארי המתואר בצורה מפורטת ואלימה כל כך? הסיפור על הרצח הופיע לראשונה בכתב יד שנמצא כעת בארכיון הראשי בפירנצה. זהו העתק חלקי של כתב יד שנקראLibro Di Anotonio Billi – מסמך חשוב, חצי מסתורי, המכיל 47 ביוגרפיות קצרות של אמנים פלורנטיניים בסדר כרונולוגי, מצימבואה ועד מיכלאנג'לו, ומשויך לאנטוניו בילי.[14] בילי נולד ב־1480 והיה סוחר שמעט מאוד ידוע עליו, אך כן ידוע שהוא עבד גם בשירותה של משפחת סטרוצי (strozzi).[15] ייתכן שמשייכים לו את כתיבת הספר הזה בטעות וייתכן שהוא אכן הבעלים של כתב היד.
בהוצאה הראשונה של "חיי הציירים" מ־1540 ציין ואסארי מקור נוסף – כתובת על המצבה של אנדריאה בכנסיית Santa Maria Nouva.
"Envy flared up in him and led to anger and hence he killed Domtio Veneziano in an
ambush"
שתי בעיות עולות מן הציטוט של כתובת המצבה:
1. אנדריאה נקבר בכנסייה אחרת – Santissima Annunziata.
2.בזמן מותו של אנדריאה ב־1457 היה הנרצח לכאורה דומניקו עדיין בחיים
בהוצאה של "חיי הציירים" מ־1568 הסיר ואסארי את הכתובת על מצבת הקבר מן הסיפור המרכזי.
כאמור אפשר להבין כי סיפורו של ואסארי מבוסס על כתבים מתחילת המאה ה־16, שכן במאה ה־15 התפרסמו כמה כתבי יד חשובים מאוד לתקופה שיש בהם הקשרים כלשהם לאנדריאה, ובאף אחד מהם לא נכתב שום אירוע המזכיר את סיפורו של ואסארי.
כפי שנכתב לעיל, מילאנזי כותב על הרצח ב־1862 ומפריך את הרצח של דומניקו ונציאנו בידי אנדריאה. הוא מתאר את השתלשלות העניינים לפי ממצאיו כך:
"We believe that it was a distorted tradition arising from an actual event that occurred at the time of those two artists; and this fact is that at the beginning of November 1448 a certain Domenico di Matteo, a Florentine painter, had been assaulted and killed by an enemy of his. Possibly (and this we say with some uncertainty) the man who killed him was a painter by the name of Andrea"[16].
המקור של מילאנזי נמצא בארכיון di Stato בפירנצה, בקטלוג של The office of Grease. ה־Garcia הוא גוף נבחר של סוחרים שעסק בעיקר בעניינים הקשורים בדברי מאכל, ברישיונות וכדומה, אבל עסק גם בקביעת רגולציה בין סוחרים לעובדים. בין השאר תיעד את פעילותם של חופרי הקברים. תיעוד מתאריך 3 בנובמבר 1448 מגלה כמה דברים חדשים:
1. שם הצייר המת אינו דומניקו די מתיאו, אלא דומניקו די מרקו. 2. אין שום אזכור לעובדה שהוא נרצח בידי צייר בשם אנדריאה, אלא נראה שהמילה הכתובה היא Sandonino. וכך כתוב בארכיון:
"Domenico di Marco, painter, of the parish of San Donnino, buried in the said church, from a broken head."
סיפורו של ואסארי מתחיל בבניית מתח הדרגתית, בסיפור על קנאה ואלימות ועל איש שמחליט לרצוח את חברו הטוב. אולם מתברר שזהו אומנם סיפור מתח יפה, אך הוא אינו תואם לעובדות וכנראה התגבש בתחילת המאה ה־16. רק כמה מאות שנים לאחר מכן התברר שהסיפור אינו נכון ומבוסס על רצף של טעויות. בפוסט הבא נתמקד במעבר ידע נוסף הקשור לצבעי השמן – מעבר הסוד מאנטונלו דה מסינה לג'ובאני בליני,[17] כפי שמתואר בביוגרפיה של בליני שכתב קרלו רידולפי.[18]
[1] Giorgio Vasari (1511-1574). [2] Giorgio Vasari, The Lives of the Most Excellent Painters, Sculptors, and Architects, vol 3. 1550, P. 59. [3] Antonello Da Messina (1430-1479). [4] Jan van eyck (1390-1441). [5] Domenico Veneziano (1410-1461). [6]Andrea del Castagno(1423-1457). [7] Bernardetto de Midici (1531-1576) אציל איטלקי [8] Niccolò da Tolentino (1350–1435) מנהיג איטלקי [9] Vasari the life… transalion Conaway Bondanella and peter Bondanella, oxford 1991, p.205. [10] Alessio Baldovinetti (1427-1499). [11] כלי נגינה [12] Vasari the life... transalion Conaway Bondanella and peter Bondanella, oxford 1991, p.208. [13] Gaetano Milanesi (1813-1895). [14] Anotonio Billi (1480-1536/7). [15] משפחה ידועה ועשירה בפירנצה של המאה ה־15
[16] Death in Florence Charles Nicholl London review of books 2012