מרי פילדלפיה מריפילד ( 1804–1889): בין מדריכי הציור הוויקטוריאניים ליסודות ההיסטוריה הטכנית
- Shlomi Haggai
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
המאה ה־19 הייתה עידן של מהפכה באמנות לא פחות מאשר בתעשייה ובמדע. ציור הפך לנחלת רבים: לא רק אמנים מקצועיים באקדמיות, אלא גם חובבים, נשים מהמעמד הבינוני ותלמידים בבתי־ספר לאמנות. עם זאת, האקדמיות עצמן סבלו מבעיות מבניות: תוכניות לימוד שמרניות ונוקשות, דגש כמעט בלעדי על העתקה מגבס וממודלים עתיקים, והעדר משמעותי של הנחיה מעשית בעניין חומרים ושיטות עבודה.
עדויות בנות הזמן מתארות את הבלבול שנוצר בקרב תלמידים. הצייר ג’ונתן קולייר, בספרו A Manual of Oil Painting (1886), כתב:
“So the experience they so laboriously acquired for themselves is of no profit to others. … the utmost that a student can hope to gain from these visits is a confused jumble of at least dozens different Methods.”1
דבריו משקפים מציאות שבה ידע מעשי רב התקיים – אך לא הועבר בצורה סדורה. במקום מסגרת הוראה ברורה, נותרו הסטודנטים מול "ערבוביה מבלבלת" של שיטות.
הפער הזה יצר שוק נרחב של מדריכי ציור: עשרות ספרים באנגלית, ועוד רבים בצרפתית ובגרמנית, ניסו להציע "שיטה חדשה" או "סוד עתיק" לאמנות הציור. רובם חזרו על מסורות קיימות או הציעו נוסחאות שטחיות.
בתוך ים מדריכים זה הופיעה דמות יוצאת דופן: מרי פילדלפיה מריפילד (1804–1889). היא לא ביקשה להוסיף "שיטה" נוספת, אלא להפנות מבט אל מקורות הידע עצמם.
בשנת 1844 פרסמה תרגום ראשון לאנגלית של Il Libro dell’Arte מאת צ’נינו צ’ניני (המאה ה־14) – אחד הטקסטים המרכזיים בהיסטוריה של ציור ימי הביניים והרנסנס. בשנת 1849 הוציאה את ספרה החשוב Original Treatises on the Arts of Painting, בשני כרכים עבי־כרס. שם כינסה ותִרגמה טקסטים מלטינית, מצרפתית ומאיטלקית, ביניהם: הרקליוס, תאופילוס פרסביטר, ז’אן לה־בג, יוהנס אלכריוס ופטר דה סנט אודמר.
מעבר לתרגומים עצמם, מריפילד צירפה מבוא מקיף של מאות עמודים שעסק בהיסטוריה של טכניקות הציור, והוסיפה מילון מונחים טכניים – ניסיון ראשון ליצור שפה אחידה שתאפשר לקורא המודרני להבין את עולם המונחים המורכב של ימי הביניים והרנסנס.
תרומתה לא הסתכמה בהנגשת טקסטים: היא יצרה את התנאים לדיון שיטתי בהיסטוריה של חומרים, שכבות ופרוצדורות עבודה. למעשה, היא הייתה מהראשונות שהניחו את היסודות למה שמכונה היום היסטוריה טכנית של האמנות (Technical Art History) – תחום המשלב פילולוגיה, מדעי חומרים והיסטוריה של האמנות.
בזכותה ידע שנשמר מאות שנים בכתבי־יד במנזרים ובספריות הפך נגיש לאמנים, לחוקרים ולמשמרים בני התקופה. עבודתה לא רק סיכמה את העבר, אלא פתחה אפשרות חדשה להתבונן ביצירה האמנותית דרך המדיום והחומר – לא פחות מאשר דרך הסגנון או האיקונוגרפיה.
1.Jonathan Collier, A Manual of Oil Painting, London: Winsor & Newton, 1886, p. 3
תגובות