יאן ואן אייק וסיפור ההמצאה.
סיפור המצאת טכניקת הציור בצבעי שמן הוא אחד מן הסיפורים היפים והמרתקים בהיסטוריה של האמנות. זוהי אגדה המבוססת על מקור ראשוני שנכתב אי שם במאה ה־16, סיפור קסום על המצאה או על גילוי מקרי. הסיפור מתאר את האמן יאן ואן אייק[1] כממציא, כאלכימאי וכצייר שאינו חושף את סודותיו המקצועיים בקלות ובנדיבות.
ארבעה סיפורים שזורים בסיפור ההמצאה של טכניקת הציור בצבעי שמן. הסיפור הראשון הוא סיפור ההמצאה, ושלושת הסיפורים האחרים הם בעצם סיפורים על העברת הידע הטכני. מדובר בידע שהוא מעין סוד, ויש בו גם ממד בין־אישי לעיתים של חברות עמוקה או של קנאה גדולה.
את הסיפור על המצאת טכניקת הציור בצבעי שמן כתב ג'ורג'יו ואסארי.[2] ואסארי היה צייר, אדריכל והיסטוריון איטלקי בן המאה ה־16, וב־1550 יצא לאור ספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר".[3] ספר זה הוא מעין אנציקלופדיה המכילה ביוגרפיות של אמנים, והוא משמש עד היום מקור חשוב לתקופה למרות הבעיות העובדתיות הרבות שיש בו.
The Lives of the Most Excellent Painters, Sculptors, and Architects 1550
Giorgio Vasari self portrait 1556-58 oil on canvas 101- 80 cm.Uffizi Florence
ואסארי כותב על ואן אייק ועל המצאת טכניקת הציור בשמן בפרק על חייו של אנטונלו דה מסינה,[4] צייר איטלקי בן המאה ה־15. על פי ואסארי, מסינה הוא החוליה המקשרת בין ואן אייק, הידע הטכני והציירים האיטלקים.
בתחילת הפרק מתאר ואסארי את השאיפה של אמנים רבים באיטליה ומחוצה לה לשכלל את טכניקת הציור, אך ללא הצלחה. טכניקת הציור הרווחת בימים ההם הייתה טכניקת הטמפרה. טמפרה היא טכניקת ציור על בסיס מים, שבה החומר המתווך בין חלקיקי הפיגמנט הוא בדרך כלל חלמון ביצה. בטכניקה זו השתמשו אמנים רבים עד סוף המאה ה־15 לערך, בד בבד עם הפופולריות הגוברת והולכת של טכניקת צבעי השמן.
ואסארי מתאר את יאן ואן אייק כאמן היחיד שהצליח לעדכן את טכניקות הציור. ואן אייק מתואר כאלכימאי העורך ניסויים בהכנת לכה מיוחדת שתשמש אותו כהגנה על שכבת הציור הסופי:
"While working in Flanders, Johann of Bruges,
a painter greatly esteemed in those parts for the excellent practical skill
he had acquired in his craft, was working in flanders, he began to try out various kinds of colours and, as a man who took delight in alchemy, to make a number of oil for use in varnishes and other purposes following the ideas of learned men such as himself".[5]
ואן אייק הכין לכה והניחה על ציור שזה עתה סיים במיומנות רבה. לאחר מכן הניח את הציור להתייבש בשמש כמקובל בימים ההם. למחרת, בבואו לראות את הציור, נדהם לגלות כי לוחות העץ המשמשים מצע/ בסיס לציור התפרקו בחיבוריהם. ואסארי כותב כי ייתכן שחום השמש היה רב או שהחיבור בין הלוחות לא היה טוב מספיק. ואן אייק החליט לנסות ולמצוא לכה מתאימה שתתייבש היטב בצל. לאחר ניסויים רבים מצא כי שילוב של שמן פשתן, שמן אגוזים וחומרים נוספים הוא ההרכב הטוב ביותר ללכה שחיפש.
לאחר מכן גילה ואן אייק שבערבוב השמנים הללו עם פיגמנטים מתקבל צבע עם ריכוזיות וברק, ועוד גילה כי שכבת הציור עמידה בפני מים וכי ערבוב הצבע טוב יותר מאשר טכניקת הטמפרה.
After testing many other materials, he realized that mixing his colours with these kinds of oils gave them a very strong consistency, and that when they dried, not only were they waterproof, but the colours gleamed so brightly that they possessed lustre by themselves without the need for varnish.[6]
עד כאן סיפור ההמצאה כפי שתיאר ואסארי. ואן אייק מת ב־1441 ושמו יצא למרחקים. יצירתם המפורסמת של האחים יאן ואן אייק והוברט ואן אייק[7]) (הוברט התחיל את היצירה ככל הנראה, אך מת ב- 1426) 'תמונת המזבח של גנט' מ־1432 זכתה לביקורים רבים, ביניהם ביקור של הצייר אלברט דירר ב־1521, וכך הוא כותב על הציור:
Then I looked at the altar of Johannes [Van Eyck], which is highly precious and skillfully painted, and quite especially Eve, Mary and God the Father are very good".[8]
The Ghent Altarpiece (Adoration of the mystic Lamb) 1426 -1432 open wings\closed wings.
עם זאת, סדקים ראשונים לשיוך ההמצאה לוואן אייק החלו לצוץ במאה ה־17. ב־1678 פרסם קרלו צ'זארה מלבאזיה,[9] מלומד איטלקי מבולוניה והיסטוריון של האמנות, את ספרו [10]Felsina pittrice, המכיל ביוגרפיות של אמנים מקומיים. בפרק על חייו של ליפו די דלמסיו[11] מצביע עליו מלבאזיה כצייר שהמציא את טכניקת הציור בשמן.
ב־1762 פרסם הוראס וולפול,[12] סופר אנגלי, היסטוריון של האמנות ופוליטיקאי, את הספר Anecdotes of Painting in England, ובו מסמך מ־1239 מאת המלך הנרי השלישי.[13] במסמך מורה המלך לאוצר לשלם ל־ode the goldsmith ולבנו אדוארד סכום כסף בעבור שמן, וארניש וצבעים. מדובר בתשלום על חומרים לציור שצויר בחדרה של המלכה בווסטמינסטר.
ב־1774 פרסם גוטהולד אפרים לסינג,[14] מחזאי, סופר ופילוסוף גרמני, חלקים מכתב יד של נזיר בשם תיאופיליוס[15] מן המאה ה־12, ובהם תיאור של טחינת פיגמנטים בשמן.
“All the kinds of pigments can be ground with this same oil and laid on woodwork, but only on things that can be dried in the sun…if you want to" [16]
ב־1817 התעמת סופר צרפתי בשם מארי־אנרי בל – סטֶנדָל[17] עם עמדתו של לסינג בנוגע לציטוטים מכתבי היד, וטען שתיאופיליוס התכוון לצביעה של מרכבות ועגלות ולא לציורים.
בבדיקות מדעיות של ציורי מזבח נורווגיים מן המאות ה־13 וה־14 ושל ציורים באנגליה מאמצע המאה מאמצע המאה ה־14 מצאו החוקרים שהציורים צוירו בפיגמנטים מעורבבים בשמן. כלומר טכניקת הערבוב של פיגמנטים ושמן הייתה ידועה עוד לפני זמנו של ואן אייק.
לסיכום החלק הזה של הבלוג:
הסיפור של ואסארי על ההמצאה ככל הנראה אינו נכון, וטכניקת ערבוב הפיגמנטים עם שמן הייתה ידועה עוד קודם לזמנו של ואן אייק. ייתכן שואן אייק שכלל את הטכניקה של הציור בשמן, שכן ממחקרים אחרונים עולה כי הטכניקה של יאן ואן אייק היא יוצאת דופן (אכתוב על הטכניקה של ואן אייק בסדרה נפרדת).
בפוסט הבא אתאר ואנתח את הסיפור השני הקשור להמצאת הטכניקה – מעבר הידע מיאן ואן אייק אל אנטונלו דה מסינה כפי שמתואר בספרו של ואסארי – וכן אבחן את הסיפור אל מול העובדות הידועות כיום.
[1] Jan van Eyck 1390–1441. [2] Giorgio Vasari 1511–1574. [3] Giorgio Vasari, The Lives of the Most Excellent Painters, Sculptors, and Architects, 1550. [4] Antonello Da Messina 1430–1479. [5] Vasari the life... translation Conaway Bondanella and peter Bondanella oxford 1991, p.186. [6]Vasari the life... transalion Conaway Bondanella and peter Bondanella, oxford 1991, p.186. [7]Hubert Van eyck 1370-1426.
[8]Maximiliaan Martens et. al. Van Eyck (London: Thames &Hudson, 2020), p.37. [9] Carlo Cesare Malvasia (1616-1693). [10] Felsina pittrice 1678 - Lives of the Bolognese Painters, [11]Lippo Di Dalmasio (1352-1410)/ [12]Horace Walpole (1717-1797). [13] Henry of Winchester 1207-1272. [14]Gotthold Ephraim Lessing (729-1781). [15] Theophilus Presbyter (1070-1125). [16] On various arts translation John G. Hawthorne C. S. Smith 2000 dover publication p. 32. [17]Marie-Henri Beyle – Stendhal (1783-1842).