מהי היסטוריה טכנית של האמנות? | Technical Art History
כאשר אנחנו מתבוננים ביצירת אמנות במוזיאון, אנחנו פוגשים בדרך כלל את התוצאה הסופית. אנחנו רואים דימוי, קומפוזיציה, צבע, אור ונושא, ומנסים להבין את משמעותם. אבל ציור הוא גם אובייקט חומרי שנבנה בתהליך: מצע, שכבות הכנה, רישום מקדים, פיגמנטים, חומרי קישור, שכבות צבע שקופות ואטומות, ולעיתים שינויים ותיקונים שביצע האמן במהלך העבודה. חלק גדול מן התהליך הזה אינו נראה עוד לעין כאשר הציור הושלם, וחלק אחר השתנה במהלך מאות השנים שחלפו מאז יצירתו.
תהליך עבודה בסטודיוֿֿ. צילום: שלומי חגי
היסטוריה טכנית של האמנות (Technical Art History) עוסקת בממד החומרי והמעשי הזה של יצירת האמנות. היא חוקרת את החומרים, הטכניקות ותהליכי העבודה ששימשו אמנים בתקופות שונות, ומחברת את הידע הזה לשאלות הרחבות של תולדות האמנות: כיצד נוצרה היצירה. אילו החלטות התקבלו במהלך העבודה,[1]אילו אפשרויות חומריות עמדו בפני האמן, מה ניתן ללמוד מהן על הסדנה ועל התקופה שבה פעל, וכיצד תהליך העשייה והחומרים עצמם משתתפים ביצירת המראה והמשמעות של היצירה. לצד השאלות המוכרות של תולדות האמנות - מי יצר את היצירה, מתי, עבור מי, באיזה הקשר ומה משמעות הדימויים המופיעים בה - ההיסטוריה הטכנית מוסיפה שאלה בסיסית לכאורה: כיצד נעשתה היצירה שאנחנו רואים? אלא שהתשובה לשאלה הזאת עשויה לשנות גם את האופן שבו אנחנו מבינים את מה שאנחנו רואים.
המחקר נשען במידה רבה על מפגש בין שני סוגים של עדויות. האחד מגיע מן היצירה עצמה. מיקרוסקופיה, צילום רנטגן, רפלקטוגרפיה באינפרה־אדום, בדיקות של פיגמנטים וחומרי קישור, חתכי שכבות ושיטות אנליטיות נוספות מאפשרים לבחון את המבנה החומרי של הציור ולעיתים לראות דברים שאינם גלויים בהתבוננות רגילה: רישום שנמצא מתחת לצבע, שינויים בקומפוזיציה, סדר הנחת השכבות, חומרים שבהם השתמש האמן ושלבים שונים בתהליך העבודה.
סוג העדות השני הוא היסטורי וארכיוני: כתבי יד, מתכונים, ספרי הדרכה, חוזים, רשימות מלאי וחשבונות, מסמכי סדנאות, מכתבים ועדויות של אמנים ובני תקופתם. מקורות אלה יכולים ללמד כיצד הכינו צבעים, כיצד בנו שכבות ציור וכיצד השתמשו בחומרים שונים, אבל גם על השיקולים שהיו כרוכים בבחירתם. Margriet van Eikema Hommes הראתה, למשל, כיצד מקורות היסטוריים יכולים להעיד על שיקולים כמו תכונות החומר, מחירו, נוחות העבודה בו, עמידות הצבע וזמינותו המקומית.[2] כך החומר אינו מתקיים מחוץ להיסטוריה: האפשרויות שעמדו בפני צייר היו קשורות גם למקום ולתקופה שבהם עבד, לידע שהיה נגיש לו ולחומרים שיכול היה להשיג.
החיבור בין שני סוגי העדויות הוא מרכזי. בדיקה מדעית יכולה לזהות חומר או מבנה של שכבה, אבל המקור ההיסטורי עשוי לסייע להבין כיצד ולשם מה השתמשו בהם. מן הכיוון האחר, מתכון או ספר הדרכה אינם מוכיחים שאמן מסוים אכן עבד בדרך המתוארת בהם. ההשוואה בין הטקסט לבין היצירה מאפשרת לבחון את היחסים בין הידע הכתוב לבין הפרקטיקה בפועל. [3]
לניסיונות להבין את תהליכי העשייה של יצירות אמנות יש היסטוריה ארוכה. כבר במאה ה־19 נעשו מחקרים שיטתיים של מקורות היסטוריים העוסקים בחומרים ובטכניקות. אחת הדמויות החשובות בהקשר זה הייתה Mary Philadelphia Merrifield (1804–1889). בשנות ה־40 של המאה ה־19 היא חקרה כתבי יד העוסקים בפרקטיקות של ציירים, וב־1849 פרסמה את שני הכרכים של Original Treatises on the Arts of Painting. היא אספה, תרגמה והעירה מקורות היסטוריים שעסקו בין השאר בפיגמנטים, שמנים, לכות, הכנת מצעים ושיטות עבודה.[4]
מרי פילדלפיה מריפילד (1804–1889) ומהדורה מודרנית של כתבים היסטוריים על טכניקות וחומרי ציור.
אולם התחום כפי שאנחנו מכירים אותו כיום התגבש בעיקר במהלך המאה ה-20, במקביל להתפתחות מדע השימור והאפשרות לחקור יצירות באמצעים שלא עמדו לרשות החוקרים קודם לכן. צילום רנטגן, מיקרוסקופיה ובדיקות כימיות, ובהמשך רפלקטוגרפיה באינפרה־אדום ושיטות אנליטיות מתקדמות יותר, הפכו את הציור למקור מידע בפני עצמו. לצד הדימוי הנראה לעין ניתן היה לחקור את המבנה החומרי שלו, לזהות שכבות וחומרים ולשחזר חלקים מתהליך העבודה.
ההתפתחות הזאת לא הייתה ליניארית. במהלך המאות ה־19 וה־20 נוצר במידה רבה פיצול בין המחקר ההיסטורי והסגנוני של יצירות אמנות לבין חקר החומרים והטכניקות שלהן. היסטוריונים של אמנות נטו לעסוק בשאלות של סגנון, איקונוגרפיה והקשר היסטורי, בעוד שמחקר החומרים והזדקנותם התפתח בעיקר בתחומי השימור והמדעים. בהדרגה התחזק מחדש החיבור בין התחומים, והמידע שנאסף במעבדות ובמהלך טיפולי שימור החל להשתלב באופן משמעותי יותר במחקר ההיסטורי־אמנותי.[5]
לקראת סוף המאה ה־20 התבסס בהדרגה המונח Technical Art History לתיאור המרחב הבין־תחומי הזה. פרסום משמעותי בהתגבשות השיח היה Looking Through Paintings: The Study of Painting Techniques and Materials in Support of Art Historical Research, שראה אור ב־1998 בעריכת Erma Hermens, Annemiek Ouwerkerk ו־Nicola Costaras, ובפתחו מבוא מאת David Bomford [6] נכון יותר לראות את ההיסטוריה הטכנית של האמנות כתוצאה של תהליך ממושך שבו נפגשו מחקר היסטורי, שימור, מדעי החומרים וחקר תהליכי היצירה, ולא כהמצאה של אדם אחד או כרגע היסטורי יחיד.
אחת התובנות המעניינות שנובעות מן המחקר הזה היא שגם המראה הנוכחי של יצירת אמנות אינו בהכרח נתון קבוע. החומרים שמהם עשוי הציור מזדקנים ומשתנים. פיגמנטים יכולים לדהות, להתכהות או לשנות את צבעם; חומרי קישור ולכות משתנים עם הזמן; תנאי הסביבה משפיעים על תהליכי ההזדקנות, וגם טיפולי שימור קודמים עשויים להשפיע על מראה היצירה. מכאן נובעת שאלה פשוטה אך משמעותית: האם הציור שאנחנו רואים היום הוא אותו ציור מבחינה חזותית שראה האמן?
דוגמה טובה לכך היא ציורו של יוהנס ורמיר, Mistress and Maid (סביבות 1666–1667). מחקר טכני של היצירה הראה כי אזורים הנראים כיום שונים מאוד מכפי שנראו במקור עברו שינויי צבע משמעותיים. הווילון הכהה שמאחורי הדמויות היה במקור ירוק, וגם מפת השולחן הנראית כיום כחולה הייתה ירוקה. במקרה של המפה אף השתמרו שרידים של הצבע הירוק המקורי באזור שהיה מוגן מחשיפה לאור. [7]
יוהנס ורמיר, Mistress and Maid, סביבות 1666–1667, The Frick Collection. מחקר טכני של היצירה הראה כי מפת השולחן, הנראית כיום כחולה, הייתה במקור ירוקה.
ֿ
המקרה של ורמיר הוא רק דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר, אבל הוא ממחיש היטב מדוע זיהוי החומרים אינו מטרה בפני עצמה. שינוי של פיגמנט יכול לשנות את היחסים הצבעוניים בתוך הציור, את האור, המודלינג ותחושת העומק, ולעיתים גם את האופן שבו אנחנו מפרשים את מה שאנחנו רואים. המחקר הטכני מאפשר אפוא לא רק לשאול כיצד הציור נעשה, אלא גם כיצד השתנה מאז שיצא מן הסטודיו.
אותו עיקרון חל גם על סוגים אחרים של מידע טכני. רישום הכנה שנחשף באמצעות אינפרה־אדום אינו מעניין רק משום שהוא "נסתר"; הוא עשוי להראות כיצד האמן בנה את הדימוי, אילו חלקים שינה וכיצד התפתח הציור מן התכנון הראשוני אל התוצאה הסופית. זיהוי של פיגמנט נעשה משמעותי כאשר אנחנו שואלים מדוע נבחר, כיצד השתמש בו הצייר ומה היו האפשרויות והמגבלות שהציב בפניו.
בחינת החומרים ותהליך העבודה מוסיפה מידע שאינו עולה מן ההתבוננות ביצירה המוגמרת בלבד. צבע שכבת ההכנה, סדר הנחת שכבות הצבע, מידת השקיפות שלהן ותכונות הפיגמנטים משפיעים על התוצאה החזותית. מידע כזה מאפשר לקשור בין האופן שבו הציור נבנה לבין האופן שבו הוא נראה. ההיסטוריה הטכנית של האמנות אינה מבקשת להחליף את המחקר האיקונוגרפי, החברתי, התרבותי או הסגנוני, וגם אינה מבקשת לצמצם יצירת אמנות לרשימה של פיגמנטים וחומרים. היא מוסיפה להם רובד נוסף ומאפשרת לחבר בין הדימוי לבין האובייקט, בין מקור היסטורי לבין ממצא חומרי, ובין תהליך העשייה לבין התוצאה החזותית והמשמעות שאנחנו מייחסים לה.
בסופו של דבר, השאלה "כיצד נעשתה יצירת האמנות?" אינה רק שאלה טכנית. היא יכולה לספר לנו על הידע שעמד לרשות האמן, על מסורות הסדנה שבה פעל, על החומרים שהיו זמינים לו ועל האפשרויות והמגבלות שלהם; היא יכולה לחשוף החלטות ושינויים שהתרחשו במהלך העבודה, ולעיתים אף להראות שהיצירה שאנחנו רואים היום השתנתה מאז שעזבה את הסטודיו.
במובן הזה, ההיסטוריה הטכנית של האמנות אינה עוסקת רק במה שנמצא מתחת לפני השטח של היצירה. היא מציעה דרך נוספת להבין את מה שאנחנו רואים על פני השטח עצמו — ולעיתים גם לשאול האם מה שאנחנו רואים היום הוא אכן מה שהצייר ביקש שנראה.
להרחבה: במאמרי ״לראות דרך השכבות: היסטוריה טכנית של האמנות כמתודולוגיה חינוכית ויצירתית״, שפורסם בגיליון 09 של כתב העת ערב רב, אני מרחיב את הדיון ובוחן גם את האפשרויות שהידע הנוצר במחקר הטכני פותח להתבוננות, להוראת אמנות ולעשייה אמנותית.
[1] Erma Hermens, Annemiek Ouwerkerk, and Nicola Costaras, eds., Looking Through Paintings: The Study of Painting Techniques and Materials in Support of Art Historical Research, Leids Kunsthistorisch Jaarboek 11 (Baarn/London: De Prom/Archetype Publications, 1998).\
[2] Margriet van Eikema Hommes, Changing Pictures: Discoloration in 15th–17th-Century Oil Paintings (London: Archetype Publications, 2004), 3–6.
[3] Hommes, Changing Pictures, 4–6.
[4] Mary Philadelphia Merrifield, Original Treatises, Dating from the XIIth to XVIIIth Centuries, on the Arts of Painting, 2 vols. (London: John Murray, 1849).
[5] Hommes, Changing Pictures, 2–4.
[6] Hermens, Ouwerkerk, and Costaras, eds., Looking Through Paintings; introduction by David Bomford.
[7] Dorothy Mahon et al., “Johannes Vermeer’s Mistress and Maid: New Discoveries Cast Light on Changes to the Composition and the Discoloration of Some Paint Passages,” Heritage Science 8 (2020), article 30.
תגובות